קראתי בכל לב, חקת ג׳

"וכי נחש ממית?"

ישנן נשים עשירות כל כך שאת היהלומים היקרים שלהן אינן יכולות לענוד, מפני הסכנה שבאבדתם או גנבתם. לקושי נמצא פתרון: היהלום נשלח לצורף שתפקידו לייצר יהלום זהה בתכלית ליהלום האמיתי. מעתה תענוד האישה את עותק היהלום, המזויף, שדומה ליהלום השמור בכספת.

למי שאינו מורגל בצרות של עשירים, הסיפור הזה נשמע מופרך. אם בסופו של דבר האישה אינה נהנית מן היהלום המקורי שבכספת, מדוע לרכוש אותו? מדוע לא להסתפק בזיוף שלו היפה כשלעצמו? התשובה מורכבת, והיא קשורה לכך שיש ביהלום דבר מה שהוא מעבר לאסתטיקה ולהתקשטות. בזכות התכשיט האישה זוכרת בכל עת את מעמדה ואת רוב עושרה השמור לה.

איש אינו חף מן ההיתלות בסמלים והעמדתם במרכז. אדם שמח לראות את חשבון הבנק שלו גדוש במספרים בעלי כמה אפסים גם אם אין לו מטיל זהב למששו בידו. גם לו היה לו מטיל כזה, הוא היה מתקשה לשמוח במטיל זהב, כשם שהוא שמח ביכולת הכלכלית שהוא מעניק לו. משמעותו של המטיל אינה בהכרח ממשותו אלא במה שהוא מייצג.

הנטייה להתרכז במסמל ולא במסומל, היא נטייה אנושית. לעיתים מתקשים אנשים לגשת אל הדבר עצמו. הממשות מורכבת מידי. מטיל זהב הוא גם אוצר כלכלי הוא גם אוצר טבע, הוא גם תרכובת כימית, הוא גם חומר וכדומה. אילו מנקודות המבט אדם אמור לאמץ כשהוא רואה את המטיל? מהו היחס שעליו לגבש כלפיו. סימון רוחני של היסודות הטמונים בחפץ מסוים, מאפשר לנטרל היבטים שונים שלו ולמקד את האדם במשמעות ה"נכונה" או המתאימה של הדבר הממשי. במטען הרוחני שלו. הקושי לתפוס דבר מה כשהוא לעצמו, מוצא פתרון בהסתייעות בכלים מתווכים, בסימנים וסמלים.

הפרשה מספרת לנו על תקיפת הנחשים את עם ישראל במדבר במדבר כ"א, ו. תפילתו של משה על הנשוכים במגיפה הגדולה נענית, והקב"ה מצווה את משה: "עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי" שם, ח. משה נענה לצו, בהכינו נחש עשוי נחושת אשר כל המביט בו נרפא מיד. והמשנה תוהה: "וכי נחש ממית או נחש מחיה" משנה, ראש השנה פ"ג מ"ח.

מה עניינו של נחש הנחושת ומה כוחו לרפא את המגפה?

הנחשים נשלחו לנגוף בעם על ידי הקב"ה. אבל נחשים הם מכת טבע מדברית ותופעת טבע נפוצה. נחש נחושת מלאכותי, אינו תחליף למציאות, הוא רק סימול והעצמה שלה, ניסיון לחקוק את פשרה. נחש הנחושת הוא תזכורת לכך שיש לראות בנחש הממשי שליח משמיים. להבין שהוא ייצוג לכך שחיינו תלויים לנו מנגד, שהם אינם מובטחים לנו, וכי אנו נתונים על גשר צר כל חיינו, לולא ה' שהיה לנו. "אלא בזמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את ליבם לאביהם שבשמיים היו מתרפאים". נחש הנחושת אין בו כל ממש, אולם הוא מהווה תזכורת מרשימה ומוצלחת למביטים בו על נוכחות ה' בעולם. הוא מסייע בידינו לקרוא לנחשים הממשיים בשמם.

לשון ה'הבטה' שנקטה התורה ביחס למסתכלים בנחש הנחושת, היא לשון טעונה: "וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ והִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי" שם, ט. לשון זו אכן רומזת שהמתכוֹן להצלה איננו עצם הנוכחות של הנחש, אלא היכולת להבין באמצעותו את סודו של העולם הכתב והקבלה, שם; גור אריה, בראשית ט"ו.

נחש הנחושת מסייע בידינו להבין שהעולם הפיזי הוא סמל בעצמו, ייצוג של אידיאה רוחנית, וכי משמעות העולם היא מעבר למה שניתן לראות או לקלוט בראייה חופשית. המרת הנחשים החיים בנחש נחושת היא המרה של ממשות רבת פנים, בסמל.

אבל המרה זו יש בה גם סיכון, היא עלולה לגרום להחלפת עיקר בטפל. חז"ל מספרים כי חזקיהו המלך כיתת את נחש הנחושת. וכי חכמים הודו לו. הסיבה לכך שהיה צורך לכתות את הנחש הייתה טעותם של בני ישראל שהחלו לסגוד לסגולות הריפוי של הנחש. וכמו שמופיע בירושלמי: "וכי עבודה זרה היא? והלא משה עשאו, אלא מלמד שהיו ישראל תועין אחריו עד שבא חזקיה והעבירו" ירושלמי, עבודה זרה פ"ג ה"ג.

הבריחה אל הייצוג והסמל, היא בריחה אל הרעיון והאידאה בטהרתה, מקום שבו הכול מושלם. אך זוהי עבודה זרה. החזרה אל המציאות קשה יותר, אבל בה האתגר האמיתי.